פסק-דין בתיק עת"מ 46211-08-11

רקע

1.         הישוב אלוני אבא היה בשעתו מושב שיתופי, שהתנהל באמצעות המשיבה 5 (להלן גם "האגודה"). בעקבות הרחבה קהילתית התיישבו במקום חברים שאינם חקלאים, ואין הם חברים באגודה. סכסוך נתגלע בין החברים הותיקים (החקלאים) לבין המתיישבים החדשים, והוא נסב סביב הזכות להחזיק במבני ציבור שבישוב.

2.         בטרם הרחבת הישוב היו חברי ועד הנהלת האגודה גם חברי הועד המקומי המוניציפלי. בשנת 2004 נבחר ועד מקומי נפרד, ומאז פועלים בישוב שני ועדים, קרי ועד האגודה והועד המקומי (העותר).

3.         במסגרת הסכם המשבצת מושכרים המבנים בהם עסקינן לאגודה עד ליום 1.9.2015. בפועל מחזיק במבנים הועד המקומי, לשימוש הציבור. העתירה נולדה בעקבות דרישת ועד האגודה החקלאית לפינוי המבנים והשבתם לחזקת האגודה. על מנת להותיר את המבנים ברשותו פנה הועד המקומי למשיבות 1-4 כי תפעלנה להפקעת המבנים מידי האגודה, על מנת למוסרם לידיו. בקשתו לא נענתה.

4.         את עתירתו משתית העותר על הוראותיה של תכנית המתאר המפורטת של הישוב (ג/11594), וזו פרשה באורח מפורט את הוראותיה ביחס לכל אחד ממבני הציבור מושא העתירה. בתוך כך היא מורה, ביחס לחלק מן המבנים, כי הם יופקעו ויוחכרו לרשות המקומית/ הועד המקומי. העותר טוען, כי על המשיבות 2-3 להפעיל את סמכויותיהן בגדרו של סעיף 188 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ( "החוק") ולהפקיע את המבנים על מנת להחכירם לרשות המקומית. לטעמו - אף שסעיף 188 נוקט לשון רשות ("מותר"), הרשויות הללו חייבות להפעיל את סמכותן, משום לשונה המחייבת של התכנית, ומשום הנסיבות הסובבות את העניין, המחייבות מסירת המבנים המדוברים לידי מי שבסמכותו להפעילם לצרכי ציבור.

5.         המשיבה 1 מתנגדת לעתירה. תחילה היא טוענת, כי ככל הנוגע אליה, אין בידי בית משפט זה סמכות ליתן את הסעד המבוקש, שמשמעו חיובה להחכיר את המבנים לעותר. נוסף על כך טוענת המשיבה 1, ואליה מצטרפת המשיבה 2, כי העותר לא מיצה הליכים בטרם פנה לבית המשפט, שכן אליהן הוא פנה ממש ערב הגשתה של העתירה, בלא שניתנה בידיהן הזדמנות להידרש לטענותיו. לגופה של עתירה טוענת המשיבה 1, כי הינה כבולה בהסכם, שתוקפו עד שנת 2015, וביטולו החד צדדי איננו אפשרי.

6.         המשיבה 3 מתנגדת אף היא לעתירה. לטעמה - גם כאשר ההפקעה מאושרת בתכנית, על הועדה המקומית להפעיל שיקול דעת אם להפקיע את המבנים אם לאו. לטעמה התכוונה התכנית להפקעה לטובת המשיבה 4, וזו לא פנתה מעולם בבקשה להפקיע את המבנים המדוברים. אם וכאשר תבוא פניה שכזו, היא תיבחן לגופה, כך המשיבה 3. היא מוסיפה עוד, כי העובדה לבדה, שלא באה כל פניה מאת המועצה האזורית מלמדת, כי אין צורך אמיתי בהפקעה המבוקשת. היא מוסיפה עוד, כי העותר מפעיל את המבנים לצרכי ציבור, ולכן אין כל צורך בהפקעה. היא סבורה, מכל מקום, כי הפתרון צריך שיבוא מתוך הסכמה בין העותר לבין האגודה על אופן השימוש במבני הציבור, בלא צורך בהפקעה. את העתירה היא רואה, לסיכום, כביטוי למאבק פוליטי פנימי, ולא לצורך ציבורי אמיתי, וגם מטעם זה אין מקום להיענות לעתירה.

7.         בתשובתה הביעה גם המשיבה 4 ( "המועצה האזורית" או "המועצה") התנגדות לעתירה. היא טוענת לסילוקה על הסף משום אי מיצוי הליכים, באשר הפניה אליה באה זמן קצר לפני הגשת העתירה. היא מצטרפת גם לטענה בדבר העדרה של סמכות עניינית. היא מוסיפה עוד ומתארת, כי בשנת 1999 חתמה על הסכם עם המינהל, לפיו שכרה ממנו קרקע לשם הקמת מועדון אזורי לקשישים (אחד ממבני הציבור שבמחלוקת). בשנת 2006 היא שכרה מן המינהל קרקע לשם הקמת פעוטונים ומועדון נוער. שטחים אלה נגרעו ממשבצת האגודה החקלאית, בהסכמתה. במקום זה מופעלים פעוטונים, בין היתר על ידי העותר. בשנת 2010 חתמה המועצה על הסכם עם העותר, לפיו הוא יפעיל מועדון נוער. בנוסף מפעילה המועצה גני ילדים בבית לחם הגלילית השכנה, גנים הקולטים גם את ילדי אלוני אבא.

            המועצה טוענת עוד, כי אין היא חייבת להפקיע מקרקעין, כל עוד ישנם פתרונות אחרים פוגעניים פחות, וכאלה אכן קיימים לדעתה. היא מוסיפה עוד, כי היא נמנעת מן ההפקעה בשל העדרו של תקציב להפקעה אצל הועדה המקומית לתכנון ולבניה. היא שומרת בידיה את האפשרות לעשות כן בעתיד, אם צרכי הציבור יצדיקו את ההפקעה.

8.         אף האגודה טוענת, כי מקורה של העתירה במניעים פוליטיים ולא ענייניים, ולא על שום צורך ציבורי אמיתי שטוען לו העותר. היא נשענת על עמדתן של המשיבות 2-4, לפיה אין כל צורך ציבורי בהפקעת המבנים מושא העתירה.

האגודה טוענת עוד, כי העותר איננו בעל מעמד להגשתה של העתירה, סמכות הנתונה למועצה האזורית, וכל עוד זו לא האצילה לו סמכות להגיש עתירה שכזו, אין בידו לעשות כן.

דיון

9.         קשה לחכד, כי העתירה מקורה בסכסוך שנתגלע בין תושביו הותיקים והחדשים של הישוב. יחד עם זאת אין במניע זה על מנת להשליך על המסקנה שיש לגזור מן הטענות שהניחו לפניי העותר והמשיבות. את העתירה יש לבחון, מכל מקום, לגופה, ולפי הטעמים שהטעימו בעלי הדין, כל אחד לפי שיטתו.

            ועוד אעיר, כי לא ראיתי להידרש לטענות המקדמיות של בעלי הדין, משום שאת העתירה ראיתי לדחות לגופה.

10.        כאמור מעלה, העתירה נסמכת על מצוות התב"ע, לפיה יש להפקיע את המבנים המדוברים. מכאן מבקש העותר ללמוד על קיומה של חובה על המשיבה 3 לעשות להפקעת הקרקע, ולעמדה זו אין בידי להסכים. קיומה של הוראה כגון זו שבתב"ע אינה מחייבת את הרשות להפקיע את הקרקע. על מנת לעשות כן צריך שיתקיים, לפי שיקול דעתה של הרשות, צורך ציבורי חיוני, המצדיק את ההפקעה. כה אמר בעניין דומה בית המשפט העליון (עע"ם 3535/03 הועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון נ' הקרן הקיימת לישראל נבו (2008)):

"הועדה המקומית נדרשת להפעיל שיקול דעת גם כאשר ההפקעה אושרה במסגרת התוכנית. לאחר אישור ההפקעה במסגרת התוכנית, רשאית הועדה המקומית לבצע את ההפקעה (ראו לשון סעיף 189 לחוק התכנון והבניה). זאת, להבדיל מהמצב שבו הועדה המחוזית דורשת זאת ממנה ואז היא "חייבת לעשות כן" (ראו גם עת"מ (חי') 391/01 משטרת ישראל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל ([פורסם בנבו], 3.2.2002)). אישור התוכנית מקנה איפוא לועדה המקומית סמכות לבצע את ההפקעה, סמכות אשר הפעלתה מחייבת הפעלת שיקול דעת. במסגרת הפעלת שיקול הדעת, על הועדה המקומית לבחון אם חל שינוי נסיבות אשר לאורו יש להעריך מחדש את הצורך בביצוע הפקעה. יש לבחון את הנסיבות העדכניות באשר לקיומו של האינטרסהציבורי, כמו גם באשר לקיומן של חלופות פוגעניות פחות לביצוע הפקעה. ניתן להניח כי ככל שחלף זמן רב יותר ממועד אישור התוכנית על ידי הועדה המחוזית, נדרשת הועדה המקומית לבחינה מקיפה יותר של אלה. במסגרת הפעלת שיקול דעתה בשלב זה, על הועדה המקומית לשקול אם ניתן להגיע לפתרון הסכמי עם בעלי הקרקע המיועדת להפקעה.

בנוסף, על הועדה לשקול אם העיתוי להפקעה הוא העיתוי הראוי והסביר לביצוע ההפקעה. ככלל, אין לבצע את ההפקעה אלא במועד שבו ההפקעה נדרשת לצורך השגת המטרה הציבורית הברורה והמוגדרת, וכאשר השימוש במקרקעין למטרה זו צפוי להיעשות בעתיד הקרוב בהתאם לנסיבות העניין (ראו קמר בספרו הנ"ל, בעמ' 34-33, 153; בג"צ 465/93 טריידט ס.א. נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח(2) 622, 633 (1994); בג"צ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 309, 322-321 (1996); וראו גם לאחרונה: עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה ([פורסם בנבו], 9.7.2008))."

11.        כעולה מן הדברים הללו, אין המועצה חייבת להפקיע את המבנים המדוברים, אלא אם הינה רואה צורך ציבורי לעשות כן, כאשר בתוך כך היא רשאית לראות חלופות אחרות, חריפות ופוגעניות פחות מן ההפקעה, העשויות להשיג את התכלית אותה ביקשה התב"ע להשיג. וזהו בדיוק המצב בענייננו. שיקול דעת נרחב ניתן בידי המועצה להחליט אם לפעול להפקעת המקרקעין, אותם ייעדה התכנית לצרכי ציבור. לא יכולתי לראות כל פגם שנפל בהפעלתו של שיקול דעתה. המועצה היא הגוף האמון על מתן שירותים לציבור תושבי הישוב בו עסקינן, והיא סבורה, כי אין כיום כל צורך ציבורי להפקיע את המקרקעין, על מנת לספק את צרכיהם של תושבי הישוב, כאשר המבנים המדוברים מופעלים היום בפועל לצרכי ציבור. בתוך כך יש לראות את שני ההסכמים עליהם חתמה עם המינהל, לפיהם שכרה ממנו שטחים בתוך המשבצת, עליהם בנתה מבני ציבור, והם משמשים עד היום את כלל התושבים.

12.        על כך אוסיף, כי בתוך שיקוליה יש בידי המועצה ליטול בחשבון את העלויות בהן כרוכה ההפקעה, עלויות שאין היא או הועדה המקומית יכולות, בעת הזו, לשאת בהן. ואם קיימים פתרונות חליפיים להפקעה, הריהם עדיפים על פני ההפקעה.

13.        סיכומם של דברים לא ראיתי להיענות לעתירה.

            העתירה נדחית, אפוא. העותר ישלם למשיבות 1-2 (יחדיו) שכר טרחת עורכי דין בסך של 3,000 ש"ח, ולכל אחת משאר המשיבות סך 3,000 ש"ח (סה"כ 12,000 ש"ח).